עובדים שכורתים את הענף עליו הם יושבים

מי שעוקב אחר הדברים שאני כותב ואומר יודע שאני מתנגד נחרץ לפיטורי עובדים לצורך התייעלות. אני מאמין שיש וראיתי שיש פתרונות אחרים. לפתרונות אלה יש להיערך בתקופות הטובות ולא להגיע בתקופות הרעות של הארגון ואז לשאול איך אפשר שלא לפטר.

יחד עם זאת בעוברי בארץ לאורכה ולרוחבה בארגונים שונים, אני נמצא לעיתים במקומות בהם העובדים גורמים נזק לארגון בו הם נמצאים. בראיה ארוכת טווח ניתן ממש לומר שהם כורתים את הענף עליו הם יושבים. הם יורקים לבאר ממנה הם שותים ובעיקר פועלים בשיטת "אחרי המבול". אני יכול להוסיף עוד כמה פתגמים בעניין אך נראה לי שהבהרתי את כוונתי. במרבית המקרים מדובר בעובדים ותיקים שקיבלו קביעות ואשר נמצאים בארגונים בהם יש ועד חזק שאינו מאפשר פיטורים. ישנם עובדים שיודעים שהם כל כך מוגנים כך שלא חשוב איך הם יעבדו (ואם הם בכלל יעבדו) הם ימשיכו לקבל משכורת. לא חשוב להם כמה תפוקה יתנו, כמה הם פוגעים בלקוחות שלהם, בקולגות שלהם שנאלצים לעבוד יותר קשה וכמה הם פוגעים בארגון שמשלם את משכורתם אך לא מצליח להפיק את מה שהמתחרים מצליחים להפיק.

לא כל העובדים הותיקים והמוגנים פועלים בגישה זו אך אלה שכן פועלים כך משפיעים ולעיתים "מדביקים" את כל השאר. כמו עשב שוטה שהורס דשא יפה.

על פי גישת הניהול הרזה אנו לא צריכים לחפש מי אשם בתופעה זו. לעומת זאת ההנהלה יחד עם הוועדים צריכה למצוא שיטות לקדם את הארגון לטובת כולם ולהחליט איך לנהוג במי שאינם מאפשרים זאת.

מה דעתכם? האם פגשתם בתופעות שכאלה?